1והנחש היה ערום מכל חית השדה אשר עשה יהוה אלהים ויאמר אל־האשה אף כי־אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן׃ 2ותאמר האשה אל־הנחש מפרי עץ־הגן נאכל׃ 3ומפרי העץ אשר בתוך־הגן אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן־תמתון׃ 4ויאמר הנחש אל־האשה לא־מות תמתון׃ 5כי ידע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים ידעי טוב ורע׃ 6ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה־הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל ותתן גם־לאישה עמה ויאכל׃ 7ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירמם הם ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגרת׃ 8וישמעו את־קול יהוה אלהים מתהלך בגן לרוח היום ויתחבא האדם ואשתו מפני יהוה אלהים בתוך עץ הגן׃ 9ויקרא יהוה אלהים אל־האדם ויאמר לו איכה׃ 10ויאמר את־קלך שמעתי בגן ואירא כי־עירם אנכי ואחבא׃ 11ויאמר מי הגיד לך כי עירם אתה המן־העץ אשר צויתיך לבלתי אכל־ממנו אכלת׃ 12ויאמר האדם האשה אשר נתתה עמדי הוא נתנה־לי מן־העץ ואכל׃ 13ויאמר יהוה אלהים לאשה מה־זאת עשית ותאמר האשה הנחש השיאני ואכל׃ 14ויאמר יהוה אלהים ׀ אל־הנחש כי עשית זאת ארור אתה מכל־הבהמה ומכל חית השדה על־גחנך תלך ועפר תאכל כל־ימי חייך׃ 15ואיבה ׀ אשית בינך ובין האשה ובין זרעך ובין זרעה הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב׃ ס 16אל־האשה אמר הרבה ארבה עצבונך והרנך בעצב תלדי בנים ואל־אישך תשוקתך והוא ימשל־בך׃ ס 17ולאדם אמר כי־שמעת לקול אשתך ותאכל מן־העץ אשר צויתיך לאמר לא תאכל ממנו ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך׃ 18וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את־עשב השדה׃ 19בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל־האדמה כי ממנה לקחת כי־עפר אתה ואל־עפר תשוב׃ 20ויקרא האדם שם אשתו חוה כי הוא היתה אם כל־חי׃ 21ויעש יהוה אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם׃ פ 22ויאמר ׀ יהוה אלהים הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועתה ׀ פן־ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעלם׃ 23וישלחהו יהוה אלהים מגן־עדן לעבד את־האדמה אשר לקח משם׃ 24ויגרש את־האדם וישכן מקדם לגן־עדן את־הכרבים ואת להט החרב המתהפכת לשמר את־דרך עץ החיים׃ ס |
    |